הפסלים של בתיה פויער

לרגל חג הפסח הקרב ובא, הנה התמונות של קערות הפסח שאמא שלי הכינה

תהליך יצירתו של פסל הציפורים

הכל התחיל מכתבה בדיוקן של מקור ראשון על צלם הציפורים יוסי אשבול. (לא מצאתי את התמונה שהייתה בדיוקן אבל אני חושב שזו התמונה הבאה):

 אמא ראתה את התמונה של הציפורים, התלהבה והחליטה שהיא עושה מזה פסל.
הפעם אמרתי לה שאת התהליך של הפסל היא תלווה בצילומים מההתחלה עד הסוף, אז היא התחילה יפה וצילמה את גושי החימר שממנה היא התחילה, אבל אחרי זה שכחה קצת לצלם את השלב הראשון כך שניתן לראות בתהליך גושי חימר ולפתע פסל, אבל עדיין ניתן לראות בתמונות את התהליך שהפסל עובר משלב גושי החימר להיות פסל של ציפורים ואת תהליך הצביעה של הפסל.

הפסל עשוי משני סוגי חימר : חימר טרקוטה מהווה את הבסיס, העץ, עליו עומדות הציפורים. גוף הציפורים נעשה מחימר שחור. שני החלקים התחילו בתור משטחים (כפי שניתן לראות בחלק הראשון של המצגת).

בעבר היה  לנו בסלון פסל של תימניה שהיה בעצם עציץ (התימניה לוקחת סל על הראש, והסל מהוה את העציץ)

כפי שניתן לראות הפסל התחיל להתפורר ועל כן הוכנה תימניה חדשה במקומו והפסל הנ"ל הורד לאחר כבוד (ויש כבוד) אל הגינה בכניסה לבית

זוכרים שאמרתי שהיא לא מצליחה לשמור על פרורפוציות כשהיא עושה את אותו הפסל מחדש?

אז…

היא שָמנַה עם השנים?

 עשיתי כמה כבשים וזה היה נראה לי לא מושלם

והרגשתי צורך לעשות להם רועה עם כובע טמבל ישראלי שיחלל לכבשים.

בניגוד לכבשים שהם לא צבועות אלא עשויות מחימר כמו שהוא, את הרועה צבעתי בגלזורה.

 בני גדליה , חובב קריאה מהגיל הרך והכינוי תולעת ספרים, מתאים לו.  חיפשתי מה לתת לו מתנה עם כניסתו לדירה השכורה ומצאתי שזו המתנה המתאימה ביותר.

אחת הבעיות עם פסלים מחימר,קרמיקה, שעווה וגבס היא עובדת היותם שבירים. ברוב הפסלים בבית ניתן לראות איזה פס של שבר שעובר בהם, בין אם זה בחיבורי הידיים ובין אם זה בחיבור הראש לגוף.

אבל לא תמיד אפשר לתקן את הפסל. לפעמים הוא צונח לו ונשבר על לא עוול בכפו של מישהו. אחד הפסלים שהלך לעולמו בצורה זו הוא בעצם תמונה של שבעת המינים שהייתה תלויה על הקיר שיום אחד צנחה לה לעולמה לאחר שנים של קישוט הקיר.

בתגובה יצרה אמא שלי את הפסל מחדש

כשהפעם, יש דיבלים חזקים מאחורי התמונה.

זאת לא הגירסא היחידה של שבעת המינים שאמא שלי עשתה, גרסא אחרת תלויה לה בביתו של אחי. (פשר להגיד שעקב היות התמונה תלויה על מסמר אחד בבית עם ילדים קטנים אני מביע כאן חששות לאורך החיים של הפסל…)

לשתי הפסלים (תמונות) יש יופי משלהם ,אבל אפשר להגיד שהמסגרת מעץ של הפסל שתלוי אצלנו בבית בהחלט מוסיפה לפסל יופי.

אחד הדברים שמאפיינים את הפיסול של אמא שלי זה חוסר היכולת שלה לחזור על עצמה בדיוק. לפעמים זה טוב ולפעמים זה…פחות טוב. ניקח לדוגמא את פסל התוקע בשופר:

פסל יפה, שעקב העובדה שהטלית שלו החליטה להפרד מהראש (היא עדיין שם, אבל חופשיה משהו) היא החליטה שהיא צריכה לעשות פסל חדש של תוקע בשופר. וכאן מגיע לו מוטיב שחוזר בפסלים החוזרים שלה, הפרופורציות.

הפסל החדש יפה

אבל כמו שניתן לראות הוא יותר ארוך, גם בגובה וגם בצורת הפנים. הפעם רואים שלדמות יש צוואר והטלית קיבלה עיטורים. כמו כן, הצבע והמרקם של הפסל שונים. חוסר היכולת לשמור על אותם פרופוציות בפסלים מצביע על העובדה שהם ייחודיים (לדעתי) אבל לא תמיד שינויים הם דבר טוב. במקרה הזה השינוי יצא מוצלח ביותר.

שלום

במשך השנים התווספו לביתנו פסלים מחומרים שונים לאו דווקא רק מקרמיקה. בין החומרים שמהם עשויים חלק מהפסלים ניתן למצוא: גבס, שעווה,  ואבן

אולם עיקר ההתעסקות היא בפסלי קרמיקה

הפסל הכי אהוב עלינו הוא הפסל המכונה ירושלים. הפסל בנוי כשני ראשים, אחד עם כובע טמבל ואחד עם כובע שטריימל כאשר על הדמות עם כובע השטריימל והזקן נמצא על הכובע את ירושלים החדשה ואילו אצל הדמות עם הכובע הטמבל נמצא על הכובע את העיר העתיקה.

הפסל צבוע במשחת נעליים ולורד זהב. אחד הסממנים של הפסלים של אמא שלי, בהיותה אישה דתיה ומאמינה בלא תעשה לך פסל, הוא החסרת סממן גופני שיהפוך את הפסל לדמות. כפי שניתן לראות בפסל ירושלים. מעבר לעובדה שלפסל אין גוף, לראשים אין אוזניים.

אבל זה הפסל שאהוב על כל בני המשפחה.

אני רוצה לציין את הפסל האהוב עליי. בעיקר בגלל האפשרויות הרבות לפרשנות של הפסל.

אמא שלי טוענת שמדובר באמא שמחבקת ילדים (מוטיב משפחתי שחוזר בהרבה מן הפסלים שלה). אבל ניתן לראות בפסל גם את האופציות הבאות:

• דמות מחבקת ברכיים
• אשה משלבת ידיים